ירושלמי- כלשון תורה או כלשון בני אדם

"עָלֹ?ה נַעֲלֶה? וְיָרַ?שְׁנוּ אֹתָ?הּ כִּֽי־יָכ?וֹל נוּכַ?ל לָֽהּ"

מדוע התורה כופלת ואומרת "עָלֹ?ה נַעֲלֶה?" ו"יָכ?וֹל נוּכַ?ל"?

(לצפיה בשיעור בעניין זה בהרחבה ?? https://youtu.be/es18GzuT7Fc)

כאשר מדובר בעניינים מעשיים, יש גישות שונות בדברי חז"ל. יש שדורשים שיש כאן מילה מיותרת שיש לדרוש מה היא באה לרבות. ויש שאומרים שאין כאן ייתור, אלא "דיברה תורה כלשון בני אדם".

כך בתלמוד הבבלי.

אבל בתלמוד הירושלמי מגדירים את זה אחרת (ירושלמי תחילת נדרים):

"'נדר נזיר'. מה ת"ל 'להזיר'? אלא מיכן שכינויי נזירות כנזירות. עד כדון כר' עקיבא, דאמר לשונות ריבויין הן, כר' ישמעאל דאמר לשונות כפולין הן והתורה דיברה כדרכה - (בראשית לא) 'הלוך הלכת' (שם) 'נכסף נכספת' (שם מ) 'גונב גונבתי', מנלן?"

בירושלמי הלשון הכפולה אינה מפני שכך דרכם של בני אדם, אלא להיפך, כך דרכה של תורה. כך דרכה של לשון הקודש. 

Put ad here

מהי משמעות הדברים?

הדיבור הוא מרכזי במהות האדם. "וַֽיְהִ?י הָֽאָדָ?ם לְנֶ?פֶשׁ חַיָּֽה׃", תרגום: "וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא". מעלת הדיבור בלשון הקודש, מופיעה בעוצמתה כאשר עם ישראל חי בארץ ישראל. עובדה היא, שכאשר היינו בגלות, מאז חורבן ראשון, נלקחה מאיתנו לשון הקודש כשפת דיבור של חיים, ונשארה בתורה ותפילה בלבד. בגלות אנו חיים ב"לשון בני אדם". 

לכן בתלמוד הבבלי כמעט ולא פוגשים את המעלה של הדיבור דווקא בלשון הקודש, מה שמופיע הרבה בתלמוד הירושלמי. וגם כאשר מדובר על דיוק בלשון התורה, מסתירים את זה בהגדרתה כ"לשון בני אדם".

זכות נפלאה יש לנו, שאנו מדברים בלשון הקודש בארץ ישראל. אשרינו שזכינו לכך. יתן ה' ונזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון.